גלן סיבורג וסדרת האקטינידים
גלן סיבורג היה כימאי אמריקאי שסייע בגילוי פלוטוניום וכמה יסודות כבדים ממנו. ב־1944 הציע שהיסודות מאקטיניום ואילך יוצרים סדרה נפרדת, האקטינידים, ולכן הם יושבים כיום בשורה משלהם מתחת לטבלה המחזורית הראשית.
מיהו גלן סיבורג?
גלן תיאודור סיבורג (1912–1999) נולד באישפמינג שבמישיגן וגדל בדרום קליפורניה. הוא קיבל דוקטורט בכימיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ב־1937 ועשה שם את רוב הקריירה שלו, כשעבד לצד פיזיקאים שהשתמשו בציקלוטרונים של ארנסט לורנס כדי ליצור איזוטופים רדיואקטיביים חדשים.
יצירת פלוטוניום
ב־1940 יצרו אדווין מקמילן ופיליפ אבלסון בברקלי את נפטוניום, יסוד 93, היסוד הראשון הכבד מאורניום. מאוחר יותר באותה שנה הפציצו סיבורג, מקמילן, ג'וזף קנדי וארתור וואל אורניום בדאוטרונים והפיקו את יסוד 94, שזיהו כימית בתחילת 1941 וקראו לו פלוטוניום, על שם פלוטו. ב־1941 הראו סיבורג ועמיתיו גם שפלוטוניום־239 מתבקע כשנפגע בנייטרונים איטיים, מה שהפך אותו לדלק אפשרי לכורים גרעיניים ולנשק. במהלך מלחמת העולם השנייה עבר סיבורג למעבדה המטלורגית באוניברסיטת שיקגו, שם הוביל את העבודה על הפרדת פלוטוניום עבור פרויקט מנהטן.
חידה עם יסודות 95 ו־96
באותה תקופה הציבו טבלאות מחזוריות את תוריום, פרוטקטיניום ואורניום בגוף הראשי של הטבלה, מתחת להאפניום, לטנטלום ולטונגסטן, כאילו היו מתכות מעבר. לפי ההיגיון הזה, יסודות 95 ו־96 היו אמורים להתנהג כמו אירידיום ופלטינה. ניסויים שהתבססו על ההנחה הזו לא הצליחו למצוא אותם.
מושג האקטינידים
ב־1944 הציע סיבורג רעיון אחר. היסודות הכבדים מאקטיניום ואילך, הציע, יוצרים משפחה משלהם, וממלאים קבוצה פנימית של אורביטלים (אורביטלי 5f) בדיוק כשם שהלנתנידים ממלאים את אורביטלי 4f. אילו הדבר היה נכון, יסוד 95 היה אמור להידמות לאירופיום ויסוד 96 לגדוליניום. בחיפוש מתוך כימיה זו הצליחה קבוצתו לזהות את שני היסודות ב־1944, ובהמשך נקראו אמריציום וקוריום. בשל הסודיות בימי המלחמה, הגילוי נחשף לראשונה בנובמבר 1945, כשסיבורג ענה על שאלה של ילד בתוכנית חידון ברדיו כמה ימים לפני ההודעה הרשמית.
סיבורג פרסם את מושג האקטינידים ב־1945, יחד עם טבלה מחזורית שהציבה את האקטינידים בשורה נפרדת מתחת ללנתנידים. מאוחר יותר נזכר שעמיתים הזהירו אותו שהרעיון עלול להרוס את המוניטין המדעי שלו.
שינוי צורת הטבלה
מושג האקטינידים הוציא את תוריום, פרוטקטיניום ואורניום ממתכות המעבר ונתן לטבלה המחזורית את מראה המוכר המודרני, עם שתי שורות של יסודות בלוק f המודפסות מתחת לגוף הראשי. הוא גם התגלה כמדריך אמין. צוות סיבורג השתמש בו כדי לתכנן את החיפושים שהניבו ברקליום ב־1949 וקליפורניום ב־1950, והוא הציב נכון את סוף הסדרה בלורנסיום, יסוד 103, כשיסוד 104 חוזר לטבלה הראשית מתחת להאפניום.
פרס נובל וסיבורגיום
סיבורג חלק את פרס נובל בכימיה לשנת 1951 עם אדווין מקמילן על גילוייהם בכימיה של היסודות שמעבר לאורניום. הוא השתתף בגילוי פלוטוניום, אמריציום, קוריום, ברקליום, קליפורניום ומנדלביום, בין היתר, ומאוחר יותר עמד בראש ועדת האנרגיה האטומית של ארצות הברית בין 1961 ל־1971.
ב־1974 יצר צוות מברקלי וממעבדת לורנס ליברמור הלאומית את יסוד 106, והמגלים הציעו לקרוא לו סיבורגיום. לאחר ויכוח בינלאומי ארוך על שמות היסודות הכבדים ביותר, אישר IUPAC את סיבורגיום ב־1997, הפעם הראשונה שיסוד נקרא רשמית על שם אדם חי. סיבורג מת שנתיים אחר כך, ב־1999.